רגע לפני הצלילה לתוך מערבולת שגרת הקורונה תתפסו לכם רגע אחרון של שקט עם סרט הודי טוב בסלון המשפחתי.
ממש לפני שהשמים נסגרו חזרנו מטיול משפחתי לכבוד בת המצווה של רני, במחוזות ילדותו של צ'נצ'ל בבנגל המערבית.
צ'נצ'ל נשאר בהודו עוד קצת ואנחנו, אמא ושתי בנות שבנו ארצה. עם שובנו יצא לאקרנים "הצלם ממומבאי", או בשמו המקורי "הצילום", (2019) בבימויו של ריטש בטרה. אז הלכנו שלוש ישראליות, לצפות בסרט, חמישה ימים לאחר שובנו ממומבאי.
"הרחוב ריק מידי", אמרה עדיתי כשעלתה סצנת הרחוב הראשונה בסרט. וצדקה. מי שמחפש את ההמולה ההודית לא ימצא אותה בסרטו הפואטי של ריטש בטרה, אבל הוא בהחלט ימצא אותה בסרטה הקצבי של קיראן ראו "דהובי גאת" (2010) (Kiran Rao, Dhobi Ghat). חודש וחצי בסגר הקורונה התיישבנו כל המשפחה לראות את סרטה המספר על חייהם המצטלבים של ארבעה אנשים במומבאי: כובס במכבסה העירונית, שרוצה להפוך לשחקן, בנקאית שהיא גם צלמת חובבת, צייר שמחפש השראה, ומהגרת מוסלמית שזה עתה נישאה ועברה לעיר הגדולה ומתעדת את חוויותיה בסרטון ביתי.
הסרט משופע בצילומי רחפן הסורק את הצפיפות במרחב האורבני של מומבאי, התחושה הקלאוסטרופובית שקיימת בחלקים הסואנים של העיר מלווה את הסרט כולו.
מעניין שבשני הסרטים הצילום הוא הממד שדרכו מתפתחת מערכת היחסים בין הדמויות. הוא מאפשר התבוננות נוקבת על הגיבורים ומציג אותם באור אחר מקיומם במציאות.
שני הסרטים עוסקים בהבדלי קאסטות בין הדמויות ובתהום הבלתי ניתנת לגישור ביניהן. בצלם ממובאי ההבדלים המעמדיים בין הנפשות הפועלות מועברים, דרך מחוות קטנות, כמו כפות הרגלים. הראה לי את כף הרגל שלך, ואומר לך לאיזו קאסטה אתה שייך! אצעדות הקרסול שנותנת למילוני, סבתו של רפי הצלם, שחושבת שהם עומדים להינשא, הן סמל סטטוס במרחב הכפרי אבל לא תמצאו אותן על רגל נערה בעיר הגדולה.
בשני הסרטים ההוויה מלאת הסתירות של הכרך הגדול – מומבאי – מוצגת בשקיפות מלאה. כחוט השני מעבירים הבמאים את תחושת החיפוש אחר אופק חדש הקיימת אצל כל אחת מהדמויות. אף אחת מהן לא באמת מרוצה מחייה. הבחור שמבקשים לשדך לגיבורה בצלם ממומבאי רוצה לברוח מהוריו ללימודים באמריקה, היא חולמת לברוח מהכרך הסואן אל חיי הכפר השקטים והרגועים. הבנקאית בדהובי גאת חולמת להיות צלמת דוקומנטרית. היא מחפשת את האותנטיות של חיי העוני והסחי של העיר הגדולה. הכובס מפנטז על רומן עמה והמהגרת סובלת מהניכור של בעלה והריחוק מבני משפחתה המקורית.
כשהסתיים דהובי גאת רני בת ה-12 כעסה מאד: "עוד פעם סרט בלי סוף"! התלוננה. זו הייתה גם תגובתה כשהסתיים "הצלם ממומבאי". שתי היצירות הללו חורגות מז'אנר הקולנוע הבוליוודי השגור, הזוהר והצבעוני. זהו קולנוע פיוטי, מעורר למחשבה, אשר שם זרקור על הפן הפחות פוטוגני של ההוויה ההודית. העלילה איננה נבנית לקראת סוף דרמטי, ולמרות שלאורך הסיפור יש קטעי דרמה (הרבה יותר בדהובי גאת מאשר בצלם ממומבאי) שניהם מסתיימים בקול ענות חלושה.
אבל לא נעשה לכם ספוילר! את דובי גאת אפשר לראות בנטפילקס וגם בצפייה ישירה ביוטיוב, את הצלם ממומבאי תחפשו בסינמטקים.
צפייה נעימה!