בחודש יוני 2021 התקיימה בגלריה השיתופית בנימין תערוכה קבוצתית באוצרות סיגל מנור בנגה ובהשתתפות חמישה אמנים ותיקים ומוכשרים: צ'נצ'ל בנגה, ויקי סקנדריון, אידית פישר כץ, רני פרדס ואסף רהט. הגלריה הוקמה בשנת 2011 והיא פועלת כעמותה רשומה, במה עצמאית לאמנות ותרבות ללא שיקולים מסחריים, בלב סצנת האמנות התל אביבית בקריית המלאכה.
התערוכה הפגישה את עולם הדימויים ההיברידי של המיתולוגיה ההודית עם גישות פוסט מודרניסטיות. הרעיון המרכזי, שעבר כחוט השני ביצירות האמנים המשתתפים, הוא בריאה של מציאות המנוגדת לרעיון של אינטגרציה והומוגניות. בעבודותיהם הציבו האמנים אלטרנטיבה חדשה של מימושים היברידיים, ומהם נולדו עולמות תוכן חדשים, מנוגדים, שגרים בכפיפה אחת, ואינם מבוססים על דיכוטומיה אלא על שילוב של זכר ונקבה, קודש וחול, מוות וחיוניות, כפר ועיר, אורגני ומלאכותי אנושי וחייתי, תלת ממדי ודו ממדי, תמימות ילדותית מול מניפולציה, מיניות ופעולה לאור מוסכמות חברתיות.
כמו בכל מיתולוגיה, גם במיתולוגיה ההודית יש רעים וטובים. אבל הטובים יכולים לטעות ולזרוע כתוצאה מכך הרס וחורבן, ומאידך, הרעים יכולים לאמץ לעצמם תכונות ומעשים של הטובים ולהשתמש בהם להשגת מטרה מזיקה. כך היה במקרה של השד הירניקשיפו. על מנת לנקום באל וישנו, שהרג את אחיו, העפיל להרי ההימליה, שקע בסיגופים עמוקים, תוך שהוא עומד על בהונות רגליו ומישיר את מבטו אל השמש. כתוצאה מכך התעצם בתוכו להט עצום שהפך לאש שעלתה מראשו. (עמרם פטר, המיתולוגיה ההודית, 2001, עמ' 78) האש התפשטה בכל העולמות ואיימה להחריבם. האלים נמלטו אל עולמו של ברהמה וביקשו ממנו שיצילם.
מימין (למטה בנייד) האל ברהמה יושב על כס מלכותו המעוטר בפרח לוטוס.
משמאל (למעלה בנייד) נרסימה הורג את השד הירניקשיפו. בצד עומד בנו של השד אשר בניגוד להוראתו של אביו, הופך מעריץ נלהב של האל וישנו.
האל ברהמה העניק לשד חסינות מיוחדת בתמורה להסרת איום השריפה. הוא קבע שלא יהיה אל, אדם או חיה שיוכלו להמיתו, ושלא ניתן יהיה לעשות זאת לא ביום ולא בלילה, לא בתוך הבית ולא מחוצה לו, לא בשמים ולא בארץ. מוגן בחסינותו המשיך השד להשתלט על כל העולמות. ומה עשו האלים? הם פנו הפעם לעזרתו של וישנו, וזה הצליח בתחכומו הרב להביס את השד.
נרסימה, אווטאר (התגלמות) של האל וישנו בפנתיאון ההינדואיסטי, אדם/אריה, הצליח להרוג את השד למרות כל המגבלות. הוא הביס אותו בשעת דמדומים, עם שקיעת השמש, על מפתן הארמון, לא בתוכו וגם לא מחוצה לו, לא על הארץ ולא בשמיים, כשהוא מניף את השד באוויר. (פטר, עמ' 79) לפי מיתוס זה, לישות ההיברידית יתרון מוחלט! היא פועלת בתווך, מחוץ לגבולות זמן ומקום מוכרים, במציאות ביניים זמנית, בשטח הפקר, שבין גבולות מִתאר ברורים, בנקודות מעבר תודעתיות.
בתערוכה הקבוצתית הציגו חמישה אמנים.ות, שבכל אחד.ת מהם.ן שיקף פן שונה של המעשה ההיברידי מבחינה רעיונית וחומרית, ובכל אחד.ת ניכרה הכלאה במישורים שונים, שנעו בין המיתוס ההודי העתיק לבין זמן עכשוי ובין תרבויות ושפות חומריות שונות.
בעבודתה של אידית פישר-כץ נוצר מפגש בין מדיות שאינן חוברות האחת לשנייה, דו מימד ותלת מימד; צ'נצ'ל בנגה יצר שילוב בין מהויות סותרות של בעלי חיים ובני אדם, שמהן נבראה מהות פראית חדשה; בעבודות של אסף רהט נוצר עירוב בין עולמות מנוגדים הקיבוץ והעיר, שיצרו הוויה חדשה; רני פרדס רקם שעטנז בין ציטוטים אמנותיים מתקופות שונות שנאספו יחד למארג רב תרבותי; וויקי סקנדריון שיעתקה חומרים מהעולם הישן אל תוך עולמות של פסיכולוגיה בת זמננו.
הצבה של העבודות בחלל הגלריה (צילום: אבי אמסלם)
אידית פישר כץ הציגה שתי עבודות. במערך הפסלים "מנוקרת" (2019) היא הציפה את הפחד והחרדה האנושיים מעורבים באמצעות פיסול קטן ממדים עשוי חימר פולימרי. שלוש נשים, בתנוחות שעוצרות בתוכן כאב רב, שרויות במאמץ עילאי להשיל מתוכן את העורב שבקרבן. הן מנוכרות לסביבתן, שקועות במאבקן פנימי, שטומן בחובו שאלות קיומיות נוקבות על התפקידים הנשיים המסורתיים, וביניהן אם ורעיה. משחר ילדותה חששה אידית מפני עורבים. יותר מפעם הותקפה על ידם ויחסה אליהם היה תמיד מהול בפחד וחרדה מחוכמתם, שמא ישתמשו בה כדי לחולל רוע. בעבודתה "פילינג עמוק" (2020) היא מפגישה בין דו-ממד לתלת-ממד באמצעות שימוש בטכניקת המילפיורי (Millefiori) שמקורה במסורת הזכוכית. התוצר ההיברידי שנולד משילוב זה דורש התבוננות ארוכה מזוויות שונות, החושפות גילויים חדשים בכל פעם מחדש.
מימין (למטה בנייד): אידית פישר-כץ, מנוקרת, 2019, טכניקה מעורבת: בניית גליל מילפיורי, פיסול, גילוף, חימר פולימרי, 15X25X25 ס"מ (מידות המקבץ כולו)
משמאל (למעלה בנייד): פילינג עמוק, 2020, טכניקה מעורבת: פיסול בשיבוץ שאריות גלילי מילפיורי, חימר פולימרי וצנצנת זכוכית, 28X25X15 ס"מ (צילום: דפנה רבס)
העבודות של צ'נצ'ל בנגה (2021), בצבעי מים ודיו הודי, ברובן מונוכרומטיות. הן נוצרו תחת ההשפעה של חוויית העצירה, החסימה, הפחד והתימהון לנוכח הוויית החיים החדשה שהפנדמיה יצרה לאחרונה ומילאה את חיינו. ניכר עולם פנטסטי של יצורים היברידיים, בעלי חיים ובני אדם, ציפורים ולטאות, טורפים ונטרפים, נדרסים ונפלטים מגופות חסרות איברים. זהו מערך כאוטי שלם שמשקף את הפרת הסדר הקיומי המוכר, בשבירת הכלים בתקשורת הבינאישית וביחסים שבין האדם והטבע. העיוות יוצר מראות שהעין האנושית מתקשה לעכל, כמו גוף אישה מכונף ללא ראש, שמטבורה מזדקרת רגל תרנגולת ומערך של שדיים מרובים התלויים מחלקי גוף.
מימין בכיוון השעון (שני מלמעלה בנייד): צ'נצ'ל בנגה, כוח פוליטי, 2021, צבעי מים ודיו הודי על נייר, 30X42 ס"מ
(רביעי מלמעלה בנייד): כנפיים שחורות, 2021, צבעי מים ודיו הודי על נייר, 30X42 ס"מ
(שלישי מלמעלה בנייד): ציד, 2021, צבעי מים ודיו הודי על נייר, 30X42 ס"מ
(ראשון מלמעלה בנייד): וראה - וישנו בהתגלמות חזיר, 2021, צבעי מים ודיו הודי על נייר, 30X42 ס"מ
בסדרה "תל אביב בוערת" (2019), אסף רהט יצר הוויה היברידית באמצעות חיבור לא שגרתי בין פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, הגיבור האלמותי של ספרות הילדים הישראלית, שחרזה לאה גולדברג, לבין העיר הגדולה והגועשת תל אביב. הופעתו של פלוטו בעיר הגדולה מתרחשת בשתי הוויות, בלילה קודר, אפל ושטוף סערה הנושא בחובו תחושה אפוקליפטית ובאור יום, באווירה מעורפלת המאזכרת את יצירות שאגאל. סיפור הילדים כמו יצא מדעתו: פלוטו משייט באוויר עם מפלצות, חושף את שיניו אל מול כוחות הטבע המאיים וממשיך להביט בתימהון על הכוחות המאיימים לבלעו.
אסף רהט, ללא כותרת, 2019, טכניקה מעורבת: צבעי מים, עט כדורי וגרפיט על נייר, 28X35 ס"מ
תחתונה מימין (תחתונה בנייד): ללא כותרת, 2019, טכניקה מעורבת צבעי מים, עט כדורי וגרפיט על נייר, 50X85 ס"מ
תחתונה משמאל (לפני תחתונה בנייד): ללא כותרת, 2019, טכניקה מעורבת צבעי מים, עט כדורי וגרפיט על נייר, 39X57 ס"מ
ביצירה "היברידיות של ייצוגים" (2021) בחר רני פרדס לצטט חלקי גוף ואיברים מתוך צילומי יצירות אייקוניות מתרבויות ותקופות שונות, וליצור מעין קולאז' שעטנזי. מתערבבים יחד פסל הברונזה דוד של דונטלו (1440) והפסל האייקוני של בת הים הקטנה מקופנהגן. ראשו של גוליית שנרמס תחת רגליה של האלה קאלי ההינדואיסטית מרובת הזרועות הוא למעשה ראשו של דוד, פסל השיש של מיכלאנג'לו (4–1501). באופן דומה, את פני האלה יצר פרדס מצילום פניה של דוגמנית צעירה, מלכת אינסטגרם, המשמשת עבורו גם כמוזה.
למעלה: רני פרדס, היברידיות של ייצוגים (האלה דוידה), 2021, פחם על mdf ולק, 130X130 ס"מ (צילום: אורי גרון)
למטה מימין לשמאל: (תמונה רביעית מלמעלה בנייד) פרט, ראש האלה; (תמונה שלישית מלמעלה בנייד) פרט, ראש גוליית; (תמונה שנייה מלמעלה בנייד) יד האלה במודרה (תנוחה) שמשמעותה 'אל פחד'
חומר הגלם של ויקי סקנדריון בעבודותיה האחרונות הוא ליפה, צמח מטפס המשמש לרחצה וקרצוף הגוף, בעיקר במסורת המקומית. בתהליך העבודה היא חתכה, קרעה ותלשה את הליפה, פירקה והרכיבה מבחוץ ומבפנים בפעולה המדמה פילוט בשר. החיבור מחדש באמצעות תפירת יד משולבת בשערות ופרווה סינטטית, יוצר דימויים המאזכרים איברי מין נשיים וגבריים כאחד, שמהלכים על השביל הדק בין דחייה למשיכה, בין חושניות ופיתוי לפציעה. בדימויים זורמת תשוקה סמויה אך גועשת כמו הייתה סוד המאיים להתפרץ.
טור ימני מלמעלה למטה: (תמונה שלישית מלמעלה בנייד) ויקי סקנדריון, לופה #7, 2019, ליפה מטופלת, חוט תפירה, פרווה, פולימר שנפלט מהים, 170x38x18; (תמונה רביעית מלמעלה בנייד) לופה #3, 2019, ליפה מטופלת, שעווה, פיגמנט, שיער סוס, חוט וחרס, 193x25x23
טור אמצעי מלמעלה למטה: (תמונה עליונה מימין בנייד) לופה #5, 2019, ליפה מטופלת, שעווה, פיגמנט, שיער סוס, חוט ופרווה, 195x27x25; (תמונה תחתונה מימין בנייד) לופה #2, 2019, ליפה מטופלת, שעווה, פיגמנט, שיער סוס, חוט ופרווה, 195x27x25
טור שמאלי מלמעלה למטה: (תמונה עליונה משמאל בנייד)לופה #1, 2019, ליפה מטופלת, שעווה, פיגמנט, שיער וחוט, 170x38x18; (תמונה תחתונה משמאל בנייד) תקריב של לופה #1
(צילום אבי אמסלם)
קטלוג התערוכה בעברית ובאנגלית כולל מאמר אוצרותי, עבודות נוספות, ביוגרפיה של האמנים ומאמר מרתק של ד"ר עמוס נוי על "איה פלוטו" הכלב מקיבוץ מגידו ועל "קופיקו" הקוף הכי ישראלי בעולם. הקטלוג למכירה במחיר סמלי של 30 ש"ח. דברנו אתנו! או שלחו לנו הודעת טקסט בוואטאפ.
סיגל מנור-בנגה, אוצרת
コメント