בראשית פברואר 2024 מצאנו את עצמנו נוחתים בשדה התעופה הומה האדם של דובאי. רכבת מטרו לקחה אותנו מטרמינל לטרמינל ונהג מונית הודי הדהיר אותנו צפונה על אוטוסטראדה משובחת, דרך נופים מדבריים המזכירים את הדרך לדימונה, אל אמירות ראס אל חיימה, אחת מתוך שבע האמירויות של UAE.
ההילה לנסיעה הייתה השתתפותו של צ'נצ'ל בנגה בן זוגי בתערוכת האמנות "חשיפת הדים אנושיים" "unveiling human echoes" שאצר שרון תובל. למרות טבח שביעי באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, התערוכה התקיימה כמתוכנן. זו פעם שנייה מאז הסכמי אברהם ששרון תובל אוצר תערוכה של אמנים ישראלים באמירות. גורם מכריע בהחלטה לאפשר את קיומה של התערוכה היוו הקשרים האישיים שיצר שרון עם שייח' האמירות סעוד בין סאקר אלקאסימי, (Sheikh Saud bin Saqr Al Qasimi) ועם מנהלי קרן אלקסימי, שעומדת מאחורי ארגון הפסטיבל ועוסקת בפיתוח חברתי, תרבותי וכלכלי של ראס אל חיימה.
הפסטיבל נפתח רשמית באירוע גאלה נוצץ בנוכחות פמליית שייח' האמירות.
פסטיבל האמנות השנתי של אמירות ראס אל חיימה נוסד בשנת 2013 כפסטיבל קטן של 30 אמנים צעירים בני המקום. עשור אחר כך הפך הפסטיבל לאירוע תרבות רב תחומי, מגדלור של יצירתיות, הכולל מענקים ושיתופי פעולה חובקי יבשות, כיתות אמן, סדנאות יצירה של אמנות מסורתית, תכניות שהות לאמנים, תכנית איתור כישרונות צעירים, ופיתוח קולנוע תיעודי ועלילתי איכותי.
הפסטיבל מתפרס על פני המרחב הענקי של כפר אל ג'זירה אל חמרה (Al Jazeera Al Hamra) המרהיב ביופיו. כפר שולי פנינים שהוקם במאה 17 ועבר שימור קפדני בסטנדרטים ארכיאולוגיים. הכפר כולל מבצר ומגדלי שמירה, מתחמי מגדלי רוח מעוטרים, "המזגנים" העתיקים של המדבר, רובעי מגורים צפופים הכוללים כמאה עשרים בתים משוחזרים, שלושה מסגדים היסטוריים ושוק מרכזי, שנבנו באדריכלות אמירתית מסורתית באבן חוף ואלמוגים. הכפר הפך למתחם תרבותי, שבמשך חודש הפסטיבל מתקיימת בו פעילות עשירה.
התערוכה "בתנועה" "In Motion" שאצר אוצר הפסטיבל השווצרי אלפיו תומאסיני (Alfio Tommasini) פרושה ברחובות ובבתי רובע המגורים וכוללת למעלה ממאה עבודות של אמנים מרחבי העולם, בעיקרן צילומים אך גם ציורים ופסלים.
התערוכה באוצרות שרון תובל מתרכזת במתחם השוק של הכפר. היא מתעמקת במורכבות החוויה האנושית, ושלל ההיבטים של הקיום האנושי תוך התייחסות לנושאי מגדר, תרבות ורוחניות ומאפשרת לצופים מסע מעמיק אל עבר המצב האנושי על מרכיביו הנעלים והנחותים.
בתערוכה משתתפים שישה עשר אמנים ישראלים ובינלאומיים. ארקן אוזגן (Erkan Ozgen), שי עיד אלוני (Shay Id Alony), אייל אסולין (Eyal Assulin), מורן אסרף (Moran Asraf), נזאקט אקיסי (Nezaket Ekici), צ'נצ'ל בנגה (Chanchal Banga), ניר ג'ייקוב יונסי (Nir Jacob Younessi), מימונה גרסי (Maimouna Guerresi), אריאלה ורטהיימר (Ariela Werteimer), איריס חסיד (Iris Hassid), שחר מרכוס (shahar Marcus), רות פטיר (Ruth Patir), מעיין שחר (Maayan Shahar), חן שיש (Khen Shis), אופירה שפיץ (Ophira Spitz), אבנר שר (Avner Sher).
יצירתה של מימונה גרסי (Maïmouna Guerresi) משקפת עיסוק מתמיד בסוגיות של רוחניות שמעבר לגבולות דת ומקום. מימונה היא אמנית רב תחומית, איטלקייה ממוצא סנגלי שגדלה כקתולית באיטליה התאסלמה והפכה לסופית לאחר טיול בסנגל בשנת 1991. מימונה מגדירה את האמנות שלה כביטוי של השייכות הכפולה שלה, זהות מעורבת, הכלאה של השפעות תרבותיות ודתיות, עם מיזוג של שפות אמנותיות שונות. היא הציגה עבודות בתערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי אירופה, אפריקה, ארצות הברית, אסיה והמזרח התיכון.
בתערוכה מוצגות שתי עבודות בגודל 4 מטר מהסדרה "איישה בארץ הפלאות", שהוצגה לראשונה בתערוכה בגלריה מריאן איברהים בסיאטל בשנת 2018. בסדרה פסלים ותצלומים המהווים פרשנות אלגורית של "אליסה בארץ הפלאות". מימונה מדמיינת מחדש את סיפורה של אליסה דרך עיניה של אישה מוסלמית אפריקאית, איישה, אישה חזקה מבחינה רוחנית, שבאמצעות תחושת העצמי המוצקה שלה, מסוגלת להפיג תפיסות שגויות הקשורות באסלאם. היא מעצבת את הגלימות הצבעוניות בפורטרטים המיסטיים שלה מטקסטילים שאספה במהלך טיוליה באפריקה ובאסיה.
באחת החצרות, בין מבני חנויות השוק, מיקם שרון תובל יער של צילומים מפרויקט "מקום משלנו", תיעוד וצילום של איריס חסיד בין השנים 2014-2018. איריס נולדה ומתגוררת ברמת אביב בסמיכות לאוניברסיטה. בשנת 2014 שמה לב לתופעה חדשה ומסקרנת בשכונה: צעירות ערביות, פלסטיניות, אזרחיות המדינה, חלקן מסורתיות, חלקן דתיות, מסתובבות לבד, או בקבוצות ומדברות ערבית חופשי ברחובות. הן הגיעו ללמוד באוניברסיטה וניהלו אורח חיים סטודנטיאלי שגרתי (לכאורה). איריס הצליחה לחדור אל עולמן של מספר סטודנטיות, לרכוש את אמונן ולפתח איתן מערכת יחסים קרובה שהובילה לפרויקט תיעוד שנמשך ארבע שנים בו עקבה אחרי תקופת לימודיהן. הקשרים האישיים שנוצרו אפשרו להן להתגבר גם על המשברים הפוליטיים והביטחוניים שהתרחשו בתקופת הפרויקט. הצילומים המרגשים, המקפלים בתוכם עולם שלם של קונפליקטים פנימיים מעולמן של המצולמות, במעבר מהפריפריה ללב האורבני של ישראל, קיבלו משמעות מועצמת בהקשר של התערוכה, במדבר הפיזי והמטפורי של האמירות בה חופש פעולה לנשים אינו מצרך זמין.
זה היה בערב פסח 2020. הדיסוננס בין חג החירות, שבזיכרונות הילדות של מורן אסרף קשור לשעבוד של נשים לניקיון הבית, ובין תחושת המחנק שיצרו ההגבלות הממשלתיות של מגפת הקורונה, דחף אותה לתגובה אמנותית. היא יצרה סדרת תצלומי פורטרט ספוגה בהומור ובכאב גם יחד, בהם לבשה תלבושות ססגוניות שתפרה מסקוצ'ים לשטיפת כלים.
שרון בחר עבודה אחת וביקש ממורן שתיצור צילום נוסף עם מבט מהגב. כשראתה מורן את התמונה שנשלחה לשרון ממארגני הפסטיבל שאלה את עצמה: מה חושב הילד האמירתי המתבונן באישה המישירה אליו מבט ומפנה אליו את גבה? את אמו או לבטח לא ראה בלבוש שכזה...
בשנת 2018 לקח אייל אסולין את הפסל האייקוני, "נמרוד" של יצחק דנציגר שעשוי מאבן חול נובית ויצר לו תשובה מזרחית, הפסל "מוטי". על כתפו יושב חתול מצרי עם שרשרת זהב ותליון "חי" במקום הבז שעל כתפו של נמרוד והוא עשוי פלסטיק, פיברגלס, צבע תעשייתי וזהב 8K. על העבודה הוא סיפר: "רציתי לעשות מהלך אבולוציוני של הפסל של נמרוד לגבר הישראלי החדש, המזרחי, השחור, המצליח, הבורגני".
הפסל זכה להדים חיוביים בשדה האמנות הישראלי אבל משפחת דנציגר פחות אהבה את הפרשנות המתריסה של אייל לאייקון האמנותי. בתערוכה הנוכחית אייל הלך צעד נוסף קדימה ויצר את הפסל בקנה מידה ענקי כבובת בלון מתנפחת, דוגמת בובות הענק המזמינות את הלקוחות להיכנס לחנויות הנוחות בתחנות דלק. על מנת להתאים את הפסל לתערוכה באיחוד האמירויות הערביות הוא ויתר על תליון 'חי' ואת מוטי הפך לנטול מיניות כדי לא לפגוע ברגשות המארחים. בערב הפתיחה רוקן הפסל מאוויר כדי לוודא שלא יעורר פרובוקציות אצל מישהו בפמליית השייח'.
מיצב קופסאות התבלינים של צ'נצ'ל בנגה (Chanchal Banga) "לאמנות יש ריח", 2021 נתלה מתקרת אחת החנויות בשוק כמו זיכרונות הצפים בחלל, מזכירים את ריחות הבישול במטבח הביתי ומרמזים לטקסים דתיים בהם נעשה שימוש בכורכום. לצד המייצג הוקרן סרט ווידאו שמתעד פרפורמנס ארט ב"מעבדה" בתל אביב משנת 2021. סרטון הווידאו הוחלף יום לפני הפתיחה החגיגית מכיוון שאחד מאנשי הפסטיבל שם לב שברקע של המופע על הקיר מצויר גבר עירום. המבקרים בחדר עברו בין הקופסאות, צילמו, הריחו ושאלו מה פשרו? צ'נצ'ל פירש עבורם את מראה העיניים.
התערוכה הציפה אצלי שאלות נוקבות בנוגע למפגש תרבויות בעידן הפוסט קולוניאליסטי. באמירויות מתבטא מפגש זה בגלובליזציה קיצונית, בה רק עשירית מהתושבים בממלכה הם בני המקום וכל השאר הם מהגרי עבודה ממזרח אסיה נטולי זכויות. במשך כל הביקור צ'נצ'ל תיקשר רק בהינדי, כי רוב נותני השירותים בהם נתקלנו היו מהודו. בקטלוג התערוכה המושקע והמפורט לא הוזכרו ארצות המוצא של האמנים. האם הדבר נבע מרצון כנה לתת לאמנות להתבטא על במה נקייה מכל הקשר פוליטי? או שמא הייתה בכך כוונה סמויה לא לדרוך על ביצים ולהימנע מכל דיון שעשוי לעלות על המוקשים הנפיצים של המזרח התיכון?
המפגש האנושי עם המבקרים בתערוכה חידד את הצורך לתווך את העבודות לקהל המקומי כדי שמשמעותן תהיה מובנת. ואמנם, מספר ימים לאחר הפתיחה הוצבו לצד העבודות לוחות הסבר של אוצר התערוכה שאפשרו לקהל לעכל ביתר קלות את התכנים המורכבים של העבודות. כאן עולה שאלה נוספת, האם עדיין הצפון הגלובלי פוגש את הדרום הגלובלי מעמדת עליונות פטרונית בניסיון לחנך אותו למחשבה מופשטת, מטפורית ומורכבת יותר מהמפגש הוויזואלי עם מעשה האמנות? האם התערוכה משקפת עוד פאן של האימפריאליזם התרבותי שניכר על כל צעד ושאל במרחבי הקניונים העצומים של הערים הגדולות?
לשייח' פתרונים.
סיגל מנור בנגה אוצרת