מפגש פסגה בין ארכיאולוגיה לאמנות עכשווית במוזיאון למורשת החשמונאים במודיעין.
לפני שנה הושק ליין תערוכות ייחודי MOMO – אמנות עכשווית במוזיאון מורשת, המציג תערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית, המתכתבות עם הארכיאולוגיה ועם חלל המוזיאון. במוזיאון מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים המספרים את סיפורה של העיר מודיעין מימי החשמונאים ועד לימי הקמת העיר המודרנית, באמצעות חוויה רב חושית ואינטראקטיבית המותאמת לכל המשפחה.
התערוכה השנייה - "מה תשתו?" - מים, תה וקפה באמנות ובארכיאולוגיה - התבשלה למן אביב 2023 ואמורה הייתה להיפתח בשישה עשר בנובמבר, אבל הזמן קפא מלכת בשבעה באוקטובר, ולא היה ברור מתי יתחיל להפשיר. שמונה אמניות ואמן כבר נבחרו ורק מרחב אחד בחלל התערוכה, לא היה מאויש עדיין, הוא היה מאתגר והצריך הצבה בהתאמה פונקציונאלית מושלמת. אז נתקלנו בכתבה של ענת אור מגל במגזין פורטפוליו על ציוריה של טליה קוץ שמיר, שאיבדה בשבעה באוקטובר את משפחתו של אחיה אביב, הפאזל הושלם.
"מה תשתו?" - שאלה טריוויאלית המופנית לאורח הנכנס אל הבית. קפה? תה? מים? דיבור של שגרה, המשדר הכנסת אורחים, חמימות, נינוחות וידידות.
בחלק הארכיאולוגי של התערוכה מוצגים ממצאים ממגוון תקופות המלמדים על השימושים והכלים השונים לאורך התקופות: ספלים שלמים, פינג'אנים וחלקי ספלים מעוטרים מחרסינה מהתקופה העות'מאנית ששימשו לשתיית קפה; בביצי יען בנות יותר מ-3,500 שנה השתמשו לאחסון מים. בתקופה הביזנטית נשאו עולי הרגל למקומות הקדושים צפחות לנשיאת מים וצפחות ברכה קטנות שבהן איפסנו אדמה, חלקי סלעים ואבנים, מים ופריטים שונים שאזכרו את קדושת המקום ושימשו סגולה למרפא, לברכה ולהצלה. הממצאים הארכיאולוגיים באדיבות רשות העתיקות.
עבודות האמנות בתערוכה נודדות בין הדימוי הפיזי והריאליסטי של מים, תה וקפה, לבין משמעותם המטפורית. חלק מהאמניות מרחיקות לכת ויוצרות בעבודות פרשנות ייחודית מאובייקטים הנקשרים לשלושת המשקאות הללו, פרשנות החורגת מהיחס השגור אליהם. הן עושות לחפצים מניפולציה והופכות אותם למשהו אחר לגמרי מהייעוד המקורי שלהם.
האמנים המשתתפים: דבי אשרת, שלומית באומן, צ'נצ'ל בנגה, דליה חי אקו, ורה ולרשטיין, לילי פישר, טליה קוץ שמיר, מיהו קטאוקה ארליך, יערה רבינוביץ, הילה שפיצר ודניה לטר באירוע פתיחת התערוכה.
דבי אשרת נולדה להורים ניצולי שואה. יצירתה הושפעה עמוקות מהמספר שקועקע על ידה של אמה ז"ל באושוויץ. מראה הזרוע המזדקנת הוציא אותה למסע חיפוש אחר מצע מיוחד ליצירה, שיהיו בו מרקם וצבעוניות דומים ככל האפשר לעור הגוף המזדקן ויאפשרו לה לגעת ולהתיר את 'קשר השתיקה'. כך הגיעה לעבודה על שקיות תה משומשות.
דבי תופרת את שקיות התה המשומשות למארג טלאים ועליו עובדת בטכניקה מעורבת המשלבת רקמה, צביעה ורישום. כך היא מחיה חומרים ישנים, מתכתבת עם עולם הקראפט בשפת הנשים הקדומה והופכת אותם לעכשוויים. היא יצרה עבור התערוכה עבודה חדשה המוקדשת לשלומציון המלכה החשמונאית הפמיניסטית. מלכת יהודה החשמונאית, שעלתה על כס המלכות לאחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי, ומלכה בשנים 76–67 לפני הספירה; מקום מושבה היה בעיר מודיעין הקדומה. דבי רקמה בשפת הנשים הקדומה על גבי שקי קפה משומשים שבאמצעותם מובילים כיום פולי קפה מקוסטה־ריקה לנמל אשדוד, שהיה אחד הנמלים של מדינת יהודה החשמונאית.
שלומית באומן מחפשת בעבודת הווידאו שלה שיווי משקל, יציבות וביטחון ומתמודדת שוב ושוב עם הקושי לייצב את הכלים במרום ראשה. העבודה 'שבר, כלי' היא מחווה לצלחת, לקערת מרק ולספל שנגנבו מחדר האוכל של קיבוץ עמיר ביום שבו שלומית עזבה את הקיבוץ ויצאה ללימודים בירושלים. זוהי מחווה לדואליות של הגבול המטושטש בין המשפחה לקיבוץ – כבית, ומחווה לתחושת בית באופן כללי, לזיכרון אישי ולתחושה של אינטימיות.
צ'נצ'ל בנגה מציג בתערוכה עבודות מתקופת לימודיו באוניברסיטה בהודו. התחריטים מבטאים את המתח המובנה הקיים בתרבות ההודית בין מסורת לקדמה. המכתש והעלי הם תנאי הכרחי להכנת תערובת התבלינים המכונה מסאלה (Masala), שאותה מערבבים עם הצ'אי ההודי המבוסס על חלב. במקום תבלינים הניח צ'נצ'ל ראש אדם, שהוא מטפורה למוגבלות האמן שהמוסכמות החברתיות מצרות את חופש הפעולה והיצירתיות שלו.
דליה חי אקו מתארת בעבודתה את טקס שתיית הקפה היומי שקיימה עם אמה ז״ל. הטקס החל כששבה משהות ארוכה בארצות הברית, והתנהל מדי יום ביומו: שתיית קפה שחור בספל קטן (לא שקוף), הפיכת הכוס על צלוחית וניתוח הדימויים השונים שנוצרו בכתמי הקפה המיובש על ידי אמה. בכוס של דליה הופיע באופן תדיר גוש קטנטן בולט שאמה כינתה אותו ה'עין הרעה'. בהשראת ה'עין הרעה' החלה דליה לעסוק באופן אובססיבי במשמעות המיסטית של הדימוי. 'לכודה בחוט זהב' היא סדרה ארוכה של עבודות שיצרה מידי יום על קנבס מכתמי קפה, אקריליק וחוט זהב. תהליך הגנה ושחרור מהאמונה הטפלה שחלחלה בה.
ורה ולרשטיין שוזרת פקקים של בקבוקי שתיה בעזרת מארג של חוטי מתכת וחיבור במהדק סיכות, ויוצרת פסלים דינמיים ואמורפיים בעלי פוטנציאל השתנות תמידי. היא הגיעה לפיסול מעולם הטקסטיל, ובחוויה שלה יש קווי דמיון בין שני התחומים. בשניהם יש מבניות פנימית, הם עוצרים בתוכם תנועתיות, גמישות וטקטיליות, צבע ומקצב.
לילי פישר לוקחת בסרט הווידאו שלה את הטריוויאלי ביותר, שאריות בוץ בכוס קפה שחור, ומטמירה אותם לעולם פואטי. הקפה של הערב מצטרף לקפה של הצהריים ולקפה של הבוקר שהעיר אותה. לעת ערב היא מוצפת בדימויים שמילאו את יומה והוטענו באנרגיה חזקה חסרת מעצורים של קפאין, שעוזרת לה לתפור את היריעות והרבדים היצירתיים בסטודיו בקריית המלאכה.
טליה קוץ שמיר מציירת על נייר בטושים ובצבעי גואש. היא מאפשרת לצופה הצצה לרגעים אינטימיים של אדם במרחב ביתו. מישהו ישב ליד השולחן, דיבר עם מישהו אחר, קרא עיתון, שתה מים או כוס תה ואז המשיך לענייניו. בשבעה באוקטובר נמחקה ברגע משפחתו של אחיה של טליה אביב. ציוריה, הכוללים גם ציורים מביתם של אביב וליבנת, הפכו אנדרטה לרגעים של יום יום, לפיסות החיים שנקרעו באכזריות מעולמנו.
מיהו קטאוקה-ארליך מחוברת לשורשיה היפניים. היא משתמשת ביצירתה בטכניקות קרמיקה מסורתיות הנקשרות אל טקס התה, מסורת האירוח האולטימטיבית. קינצוגי (Kintsugi) ביפנית: 'קין' - זהב ו'צוגי' – חיבור, היא שיטה מסורתית לתיקון כלי קרמיקה. חלקי הכלי מודבקים באורושי (Urushi) – לכה עשויה שרף מיוחד – ואת הסדקים צובעים בזהב. הטכניקה התפתחה בד בבד עם טקס התה. הקערות שבהן היו שותים תה היו יקרות מאוד, ולכן כאשר נשברה אחת הקערות שוגון (שליט יפן) שלח אותה לתיקון בסין. התיקון לא היה אסתטי ולכן פנה שוגון לאמני אורושי יפנים והם תיקנו את הקערה בעזרת שרף וייפו את הסדקים בזהב. כלי שבור שתוקן הוא סמל להתגברות על קשיים בחיים, ומעשה התיקון הוא מטפורה לאי השלמות של בני האדם ולצלקות שהם נושאים בגופם ובנפשם
בטכניקת יוביסוג'י (Yobitsugi) ביפנית: 'טלאים', נעשה שימוש בלכה זהב או כסף כדי לשלב רסיסי קרמיקה בסגנונות שונים לכלי אחד. כשמיהו הגיעה לביקור היכרות במוזיאון הוקסמה משרידי הקרמיקה ולקחה ידיות כלי חרס עתיקים כדי ליצור עבודות המשלבות את העבר הארכיאולוגי עם אמנות קרמיקה עכשווית.
יערה רבינוביץ מקנה לכלי האוכל שלה איכות אדריכלית. היא ״קוטמת״ את הצורה העגולה הקלאסית ויוצרת גבהים שונים של מדרגות בצורת הספל. המעבר לגליל העליון בסוף שנת 2021, פתח עבורה נתיב יצירה חדש. הוא הצמיח שיתוף פעולה עם השכן הדרוזי ממג׳דל שאמס, סאמר שאער, ואבני הבזלת שמזוהות עם המקום נכנסו לתוך סדרה חדשה. הספלים עם ידית הבזלת הם העבודה הראשונה שלה בסטודיו הצפוני החדש, הקרוב לטבע, ובאמצעות חומר וולקני היא יוצאת למחקר של מימד פיסולי מתוך גוש אבן.
הילה שפיצר מתארת חללים ביתיים על הפרטים הקטנים והיומיומיים שלהם, בקולאז' של רישומים בגודל גיליון, המתחברים יחד לתמונה גדולה של סצנת מטבח, היא פורשת לצופה מבט פרספקטיבי בלתי שגרתי של חלל הבית, כמו קופסה שדפנותיה נפרסות לצדדים, פרספקטיבה מושגית המזכירה נקודות מבט בציורים במצרים הקדומה. תלת הממד הופך לדו ממד ומאפשר לנו להתבונן בחלל באופן מיטבי מבלי שהחפצים יסתירו אחד את השני.
בפתיחת התערוכה יצרה דניה לטר מיצב ציור בקרח בצבעי שמן, אקריליק וגואש. המפגש בין הצבעים השונים והקרח יצר אפקטים שונים. צבע השמן נמס כמו נר, מבלי להתפרק, והשאיר אחריו גושי צבע; צבע האקריליק התפורר בתוך הקרח, ולבסוף נשאר רק כתם צבע. צבעי הגואש יצרו המסה מרהיבה עם שלוליות צבע אבל הדימוי נעלם מידית והתקבל קרח צבעוני. הצבת הקרח במיצב נעשתה באמצע תהליך ההמסה כשהדימוי נחשף בתוך גוש הקרח והחל לקרוס, כך נחשפו הצופים להשתנות המהירה לנוכח עיניהם. המיצב שנושא בחובו משמעות קונספטואלית של ארעיות קיבל משמעות חדשה של אבדן החיים במציאות שאחרי השביעי באוקטובר.
