חיפה, חיפה עיר עם עתיד - אמנות אמיתית בעיר התחתית וגם בכרמל

עודכן: 28 באוג׳

תחילת אוגוסט, יום חמישי בערב. תאנים, ענבים ויין בשלושה צבעים קיבלו את פנינו בכניסה לתערוכות במוזיאון חיפה לאמנות. שש תערוכות נפתחו בו זמנית. תמהיל נכון בין אמנות מודרנית, קאנונית מאוסף המוזיאון, לצד יצירות אמנות עכשוויות, בועטת ולעיתים מטרידה.



עבודתה המרעננת של דרי שכטר-בן ארצי "חלון צפוני" (אוצרת אפרת פנר) מקבלת את פניו של המבקר במוזיאון במעלה המדרגות מחלל הכניסה היפה, שעבר לאחרונה מתיחת פנים. ההשראה לשם המיצב היא אגדת חז''ל ידועה המופיעה במספר מקורות: "אמר ר' פנחס הכהן בר חמא: כינור היה תלוי למעלה מראשותיו של דוד, כיון שהגיעה חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו." מדרש תנחומא, פרשת בהעלותך י"ט, י"ט.

שכטר-בן ארצי מעצבת-פנים, שיוצרת שילובים אקזוטיים בין מזרח למערב, היא נשמה ממאות 17-19 שנקלעה בטעות למאה ה-21. מלקטת וינטג' וחיה בספירה מרחפת של טקסטילים מבדי קטיפה, משי וברוקד בהדפסים פרחוניים עתירי צבעוניות. בתמונה דרי שכטר-בן ארצי בתוך המיצב (צילום: אלי כהן) היכנסו לווידאו כדי לראות איך לקחה אלמנטים מעולם עיצוב הפנים והפכה אותם למיצב אמנותי רוחני. היא מזמינה את המבקרים להסתובב בחלל, לחוש, להקשיב לסאונד המהפנט של רמי קורן וליצור יצירה משלהם שמתייחסת לשאלה מהי רוח עבורכם?


מיקומו של המוזיאון בחיפה משתקף באוספו, שבו עבודות רבות של אמניות ואמנים מחיפה ומהצפון. בתערוכה "רוח צפונית: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון" באה לידי ביטוי זהותה הייחודית של העיר חיפה כעיר נמל, צף ועולה בעבודות היחס למהגר ולפליט; כעיר פועלים, רבות מן העבודות עוסקות בשאלות מעמדיות; וכעיר השוכנת בטופוגרפיה ייחודית בין הים להר, העבודות מתעמקות ביחסי הארצי והרוחני. (ד"ר קובי בן מאיר אוצר המוזיאון והתערוכה)

גרשון קניספל, לשכת העבודה, מוזיאון חיפה לאמנות
גרשון קניספל (1932-2018), לשכת העבודה, 1956, שמן על בד - התור ללשכת העבודה נשקף מחלון סדנתו של האמן בשכונת הדר בחיפה. פועל ערבי – אחמד, מובטל מנצרת ששימש מודל לכמה מציוריו, יהודי מסורתי מבוגר, עולה חדש מצפו"א, גברים נוספים ממעמד הפועלים וילדה ערבייה לבושה בלויים נושאת פעוטה. בתמונה יש כמו רמז מקדם למהומות ואדי-סאליב שפרצו ב-1959

עבד עבאדי, פליטים ממתינים לשיבה, מוזיאון חיפה לאמנות
עבד עבאדי (נ' 1942), פליטים ממתינים לשיבה, 2018, אקריליק על בד - עבאדי, יליד ואדי סאליב, מתאר את משפחתו שנמלטה מחיפה ב-1948 למעט אביו. ב-1952 שבו רוב בני המשפחה אל העיר אחרי שהות במחנות פליטים בלבנון וסוריה. אחותו, שמנופפת במטפחת, לא שבה לחיפה, נשארה במחנה הפליטים בדמשק והלכה לעולמה בשנת 2020. גם הסב והסבתא לא שבו לישראל בשל החוק הישראלי שאסר זאת והעמדתם יחד עם שאר בני המשפחה היא בגדר משאלת לב של האמן (ד"ר קובי בן מאיר)

באחת מפינות התערוכה בן מאיר מיקם יחד שלושה אמנים קאנונים ויצר דיאלוג שקט בין שלוש נקודות מבט סובייקטיביות על הנרטיב הישראלי-פלסטיני. שני מבעים בסגנון הראליזם החברתי-קומוניסטי האחד של גרשון קניספל, (1956) המתאר את חווית העוני של מבקשי העבודה בשנות ה-50 בשותפות גורל חוצת מגזרים. והשני של עבד עבאדי (2018) המתאר את חווית הפליטות של משפחתו שנמלטה מחיפה ב-1948.

אפרת נתן, שינה ללא חלומות, מוזיאון חיפה לאמנות
אפרת נתן (נ' 1947), שינה ללא חלומות, 1993, מיצב בטכניקה מעורבת - אפרת נתן ילידת קבוץ כפר רופין, מחברת בין מיטת סוכנות הפוכה וגופיה לבנה המתוחה על חבית חלודה, שתקליט נעוץ באחד ממכסיה. בדלות האסתטית של עבודתה מגולם האתוס הציוני-סוציליסטי שהתאפיין באִלתור הקיבוצי "ממה שיש“ בסביבה הקרובה, והוא התגלגל בעבודותיה לרדי־מייד ושימוש בחפצים מצויים.

בסמיכות לתמונות המונומנטליות של קניספל ועבאדי מיקם בן מאיר את המיצב של אפרת נתן, מחלוצות האמנות המושגית והמינימליסטית בשנות ה-70. מיטת סוכנות הפוכה, חבית חלודה עם תקליט נעוץ באחד ממכסיה וגופיה לבנה, הם ציטוטים מהמיצב "עבודה על הגג" (1979) ששוחזר בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל בשנת 2016. "אני אוהבת את צורת הגופייה. יש בה מִתארי קשת קעורים, משורטטים בקו נמרץ, המוּכּרים לנו מימי ראשית המדינה: רשתות דייגים, אורחות גמלים, אוהלי מעברות, ריקודי רועים, דמויות תנכ"יות. היא גם ציורית מאוד ומשכנעת, הן כצורה מופשטת והן בסוגסטיביות הגופנית שלה". (ציטוט של האמנית, איה מירון, "כדור שלג מעמק בית שאן", בתוך: איה מירון עורכת, אפרת נתן: סיד וזפת, קטלוג התערוכה במוזיאון ישראל, 2016)

עודד הירש, כחול 50, מוזיאון חיפה לאמנות
עודד הירש (נ' 1976), סטילס מתוך עבודת ווידאו "כחול 50", 2009, 12:30 דקות

כדאי להצטייד בהרבה זמן ורצוי גם בשקט, כדי לצפות בתערוכה הרטרוספקטיבית של אמן הווידאו עודד הירש, "ממציא את הגלגל". לא רק שקט פיזי בחללי התערוכה, אלא שקט פנימי, על גבול המדיטציה. שקט שיאפשר לצלול לקצב אחר, לזמן אחר ולאסתטיקה אחרת, שהסרטים שלו מזמנים. הירש הוא במאי קולנוע, הוא בונה מציאות, סוראליסטית ברובה, עתירת משתתפים, בעלת נרטיב מהודק, שצריך אורך רוח כדי לפענח אותה, אבל ברגע שמתמסרים לחוויה היא שוטפת אותך בטוטאליות שלה. הריגוש של הירש אינו בתוצר הסופי אלא דווקא בתהליך יצירת הצילום, שכרוך בהפקה מורכבת, לוגיסטיקה וליהוק אנושי המוני.

הוא אוהב לצלם את הסקרנים, שעוצרים בצדי הדרך להתבונן במייצגים המונומנטליים שלו כמו "כחול 50" - שמה של תווית הסימון של בגדי משפחת הירש במכבסת קיבוץ אופקים בו נולד. הירש תיעד התרחשות חד פעמית במימי הכנרת כאשר קבוצת אנשים לבושים באופן זהה במעילים צהובים, מושכים חבל המניף את אביו בכיסא גלגלים מעלה למגדל שמירה מתכתי. המאמץ המשותף ניכר בעבודה זו והסאונד המצמרר של התחככות החפצים מגביר את תחושת הקושי עד לרגע שבו האדם בכיסא הגלגלים מגיע בבטחה למקומו. בשיח גלריה מרתק בגלריה השיתופית בכברי סיפר הירש שאביו עבר תאונת דרכים בהיותו בן 5 ובניגוד לילדים הנושאים את עיניהם אל אביהם הגבוה הוא חווה את אביו כדמות ישובה, שבמהרה הפך גבוה ממנה. הרצון להניפו בקצה המגדל נבע מהשאיפה שלא הוגשמה מעולם, להביט אל אביו מלמטה למעלה.

נרדין סרוג'י גורמת למבקר במוזיאון לחשב מחדש מסלול. האם אני צופה בתערוכה או שמא התערוכה מהתלת בי? לא בכדי שם התערוכה הוא "מגרש המשחקים שלי". סרוג'י לוקחת את חלל התצוגה ומקלפת ממנו קליפות של זמן. "הבניין, שנחנך ב-1930 כבית ספר לבנות של הכנסייה האנגליקנית, היה פתוח לבנות כל הקהילות הדתיות בעיר, ושפת ההוראה בו הייתה לרוב ערבית. בסדרת התערבויות בחלל, סרוג'י חופרת בעברו של המקום ומעלה הדים מתקופת המנדט הבריטי, בדמות מגדל כיסאות על סף קריסה, טקסטים בערבית וקולות צעדים בחדר המדרגות. המוזיאון הוא מגרש המשחקים של סרוג'י. תוך שימוש במגוון רחב של חומרים ומדיה, בהצבה תיאטרלית ובפעולות פיסוליות המאתגרות את חוקי הפיזיקה, היא משחקת באמת ובבדיה." (ד"ר קובי בן מאיר אוצר המוזיאון והתערוכה).

למחרת הביקור במוזיאון חיפה בצהרי היום ירדנו את רובע המדרגות החדש. מסע הרפתקאות של אמנות גלויה ונסתרת במורד הכרמל, מטיילת לואי אל הכרמלית ברחוב גולומב. פרויקט באוצרות צאלה קוטלר הדרי, שהוא ביטוי לאמנות מותאמת לוקיישן בתנאים שמאתגרים את גבולות היצירה, ומשתתפים בו כארבעים אמנים. כל המיידע על האמנים ויצירתם מרוכז בקישור סופר-ידידותי שמשמש קטלוג דיגיטלי זמין.

עבודת הקיר של תמר שפר, "כאן גרה אישה שחיפשה את עצמה ומצאה אהבה", מציגה שורה של חדרים שנותר מכל אחד מהם רק קיר אחד בעקבות פעולת הרס. המיצב נעשה בהשראת צילומים ותיעוד של בניני שיכון שהוחלט להרוס מסיבות שונות. במהלך הריסתם נחשפו קירות פנימיים בדירות שנהרסו, והסביבה האינטימית שלהם הוחצנה אל המרחב הציבורי.

שם העבודה נושא את הקונפליקט בין הציבורי לאישי. הוא מתייחס לשלטי הנצחה שנתלים לעיתים ליד בתים של אנשים ידועים, לרוב גברים, ומפרטים את פועלם במרחב הציבורי. המיצב מנציח בשמו דווקא אישה ומתייחס למי שהיא הייתה, ולא למה שעשתה בעולם. (צאלה קוטלר הדרי)

שפר משלבת ביצירתה רכיבים מתחומים שונים, רדי מייד וציטוטים אדריכליים, וממזגת חללים פנימיים פרטיים ומרחבים ציבוריים. היא משלבת גם אלמנטים דו ממדיים ותלת ממדיים, אולם שומרת על מרחב פעולה דו ממדי שמתכתב עם האסתטיקה של האמנות המצרית, שנעדרת ממד של עומק, פרספקטיבה והקצרות של אובייקטים במרחב. הכיסאות, השולחנות והמדרגות בעבודה צומצמו לכדי פסים, משטח שולחן, משענת כיסא, פרופיל צדדי של כיסא, השטיח הכחול מזכיר את הבריכה בציור הקיר המפורסם בקבר נבמון (מאות 14-16 לפסה"נ). בכל קיר במיצב הארוך האלמנטים מסודרים בקומפוזיציה מאווררת והופכים כל מקטע לתמונה אבסטרקטית בנוסח פול קלי.

אידית פישר כץ קיבלה דפדפן נפרד בתוך קטלוג רובע המדרגות – שנקרא "הפרטים הקטנים" 10 פסלים מיניאטוריים מתחבאים במסלול האמנות. החיפוש אחריהם הוא הרפתקה בפני עצמה. חלקם עומדים בזכות עצמם וחלקם נחבאים בתוך עבודות של אמנים אחרים או בסמיכות אליהם ויוצרים חיבור מלבב ומעורר מחשבה. מרגע שפישר כץ הכניסה את הפסלים המיניאטוריים שלה למרחב הציבורי החל מסע (אינסופי) לשמר ולשמור עליהם מפגעי יד אדם. בעמוד הפייסבוק שלה היא מספרת בפרוטרוט על ההרפתקאות שעבר כל פסל ופסל ומסבירה את המוטיבציה הפנימית שלה להמשיך ולהילחם על מקומם:

"ברמה האידיאולוגית אני מאמינה שאומנות צריכה להיות חשופה ונגישה לכל אדם, ושהיא יכולה להיות משמעותית הרבה יותר אם היא לא סגורה בתוך מגדל השן או מנוהלת כסחורה. אני מחזיקה בגישה לפיה הכוח של יצירת אומנות נמצא בדיוק במקום שבו הכי לא היינו מצפים להיתקל בה, כשהיא פתאום מזדמנת בחיי היומיום הסיזיפיים.

אם ממש אסחף אני מעיזה אפילו לדמיין שבמקום שבו אומנות צצה דרך קבע במרחב הציבורי אולי אפשר לפתח ערנות וצורת התבוננות אחרת על הסביבה. אולי אם יהיה מה לגלות בעולם הפיזי העיניים יצליחו לזוז קצת מהמסך, ושוטטות נינוחה יכולה להיות לגיטימית וראויה לא פחות מצעידה תכליתית ליעד מוגדר.

אני חושבת שהמניע הכי חזק שלי טמון במשהו אישיותי בסיסי - הנטייה להטיל ספק, שלא לומר להתנגד ולמרוד, והצורך העמוק בחופש ושחרור מכל סוג של מסגרת כובלת. אני מוותרת על הביטחון שמציעות מסגרות אומנות ממוסדות לטובת החופש האינסופי שמציע לי המרחב הציבורי. החופש לשחק, לנסות, לשחזר עד שימאס לי, לבחון השפעות, שינויים -בי, באחרים, בסביבה, בעונות השנה..."


התערוכות המרתקות במוזיאון חיפה לאמנות ימשכו עד ינואר 2023 ומסלול האמנות ברובע המדרגות הוא תערוכה נצחית (?!) שניהם שווים ביקור בחיפה!

סיגל מנור-בנגה אוצרת



267 צפיותתגובה 1
הרשמה לבלוג

תודה על ההרשמה!